בגיל 40 זה קרה לי.
המשבר המשמעותי של חיי.
מבחוץ הכול היה ”סבבה“, אפילו די טוב.
אבל בפנים ידעתי שאם אמשיך ככה אחיה בתחושת החמצה מתמשכת.
לא ידעתי עדיין מה השינוי שאני צריכה לעשות, רק ידעתי שאם לא אעשה אותו,
השינוי לא יקרה. הרגשתי לא שלמה, הרגשתי שמשהו חסר.
מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי חלום אחד ברור: לראות עולם.
לא בדמיון, לא דרך מסך.
להיות בניו־יורק שראיתי בסרטים, לאכול במקומות שחלמתי עליהם, להסתובב ברחובות
שהכרתי רק מסצנות.
רציתי לטעום מהכל.
אני זוכרת שיחה אחת משמעותית.
"ילדים, אתם יודעים כמה אמא אוהבת אתכם נכון?, אמא רוצה שיום אחד כשתפרסו כנפיים, תגשימו את עצמכם ותהיו מי שאתם באמת רוצים להיות.
ויודעים משהו? אני אמנם אמא אבל קוראים לאמא גם טלי וטלי רוצה להגשים לעצמה חלומות".
וככה, מצאתי את עצמי חוצה יבשות כדיילת אוויר באל־על.
חייתי את החלום כמעט ארבע שנים.
ראיתי עולם.
נשמתי חוויות ולא האמנתי שזה באמת , עם חרדות טיסה, טסה 4-5 קורה לי! אני פעמים בחודש! , על האומץ ועל , הייתי גאה בעצמי התרחבתי תעצומות הנפש שהבחירה הזו דרשה.
עברו חלפו להן כמעט 4 שנים, ואני בפתח של החלטה גדולה נוספת: להמשיך באל־על או לחזור למחוזות המוכרים, לחזור לעסק.
כשאני כבר כמעט בת ,44 עם עסק ששמתי בצד, הבנתי שעבור השליש האחרון של חיי אני רוצה לשים שוב את כל הביצים בסל אחד ב-OTILYAS.
הסביבה הקרובה הרימה ימים מורכבים עברו עליי , ואני? אני יודעת גבה ולא הבינו מה נסגר איתי בליבי שאני חוזרת לחוסר הוודאות של עסק נישתי ורווי וזה שוב אומר להקים הכל מחדש בלי לדעת אם זה הדבר הנכון.
”ומה אם זה לא יצליח?“ את התשובה אתן כבר מבינות....נחתתי.
חזרתי להקים מחדש את OTILYAS.
פתחתי את החנות בשינקין, כן, ככה, באמצע מלחמה.
אזעקות, פחד מהלא-נודע, רחוב ריק והתאוששות שלא נראית באופק.
זה היה מאתגר.
אבל ידעתי דבר אחד בבירור:
אני חוזרת למקום שבו אני מחזירה לעולם את המתנה שקיבלתי,
לצקת משמעות בעשייה.
ובאותו רגע הרגשתי: עמוק בלב OTILYAS היא לא ”רק“ מותג לתכשיטים היא המסר שלי לעולם.
היא תזכורת עבור נשים-
חלומות תפקידם להתגשם.
לפעמים צריך אומץ לעצור.
לפעמים אומץ לקפוץ.
אבל עד שהלב שלך לא מרגיש שלם כנראה שאת לא במקום הנכון.
,Pause for a moment, take a deep breath"
"and give it another shot
ומה הם החיים אם לא החיפוש אחר הרגע שבו אנחנו יכולות להיות שלמות,
לטפוח לעצמנו על השכם בגאווה, ולדעת, שהקשבנו לקול הפנימי.
שבת שקטה ואוהבת,
טלי.
